אם נשב יחד לקפה, כנראה שלא אתחיל ברשימת התעודות שלי.
אני אישה שאוהבת את החיים. אוהבת אנשים. אוהבת ללמוד. אוהבת לצחוק. אוהבת לטייל. ואוהבת לראות אנשים נזכרים במתנות שכבר קיימות בהם.
עברתי עשרות קורסים, הכשרות והסמכות. ליוויתי אלפי תלמידים. זכיתי לראות מאסטרים ומורות שנולדו מתוך הסדנאות שלי.
ועדיין, אני מרגישה תלמידה של החיים. ככל שאני לומדת יותר, אני מגלה כמה עוד יש לגלות.
ה-0 הוא אינסוף. ואחד אלוהינו, שמנחה את דרכי.
פעם אחת בטירונות. ופעם שנייה, יותר משנה אחר כך, בטלפון. כנראה שהחיים רצו לוודא שלא נפספס זה את זו.
השכנה שלנו הייתה חברה של אמא של אלי. היא דיברה אליי בתימנית, אני עניתי בעברית. וככה, בלי לדעת, החיים התחילו להכין אותי למשפחת צור הרבה לפני שפגשתי את אלי.
ולכן קיבלנו לא מעט הזמנות לכנסים של יוצאי מרוקו. רק שהיה פרט קטן - אנחנו בכלל רומנים.
ולאחר מכן חייתי כ-40 שנה בעוטף. למדתי שבית הוא לא מקום. בית הוא האנשים שאנחנו אוהבים.
גם אחרי יותר מחמישים שנות נישואין, בלי להתבייש. כי אהבה היא לא דבר מובן מאליו.
ארבעה ילדים. עשרה נכדים. והמון אהבה, צחוק, חיבוקים ושמחה.
לא כמה קורסים עברתי, לא כמה אנשים ליוויתי - אלא דבר אחד: שאהבתי. את הבורא. את החיים. את המשפחה. ואת אלי.