🌍 מפת ההיזכרות
לא מפת טיולים. מפת סיפורים. מפת לב. מפת היזכרות.
יש אנשים שאוספים מדינות.
אני אוספת היזכרויות.
לאורך השנים גיליתי דבר מוזר.
המקומות הכי משמעותיים בחיי לא היו המקומות שתכננתי.
הם היו המקומות שקראו לי.
לפעמים הלחישה הייתה עדינה. לפעמים חזקה.
ולפעמים הרגשתי כאילו מקום שלם אומר לי:
"בואי."
וכשהלב שמע, יצאתי.
ולפעמים יצאו איתי עוד נשמות שהרגישו בדיוק את אותה קריאה.
כך נולדו מסעות ההיזכרות.
לא מפת טיולים. מפת סיפורים. מפת לב. מפת היזכרות.
נולדתי ברומניה. אבל רק שנים רבות אחר כך חזרתי אליה.
ומה שחיכה לי שם לא היה רק נוף. ברומניה אספתי בחזרה את השם שאיתו נולדתי - סילביה.
כאילו חלק מהנשמה חיכה בסבלנות עד שאבוא לקחת אותו הביתה.
יש זריחות שאי אפשר להסביר. רק לבכות מולן.
בשאסטה פגשתי את הלהבה הסגולה בשיא עוצמתה. ושם, בין ההר, השקט והמורשת העתיקה של השבטים האינדיאנים, משהו בי נזכר.
יש חוויות שלא מסבירים. הן פשוט נשארות.
הוואי הרגישה לי כמו העולם בתחילתו.
דולפינים. אוקיינוס אינסופי. טבע חי. ושמיים שנראים כאילו נפתחו לרווחה.
מקום של פליאה. של תמימות. של שמחת חיים.
ריו פרלס. מעיין הנעורים. הייתי שם. ועד היום אני שומעת אותו.
כאילו המקום עצמו אומר: "בואי..."
יש מקומות שלא עוזבים אותך.
כבר ביקרתי בהודו. אבל משהו בי יודע שעוד אשוב.
אולי לאיורוודה. אולי לריפוי. אולי פשוט כדי להאט.
יש מסעות שלא נגמרים.
כששמעתי לראשונה על דמנהור, משהו בי נדלק.
והיום? מסע היזכרות מספר 3 לדמנהור כבר מלא.
כי כשהשער נפתח, הנשמות מגיעות.
שלוש פעמים הגעתי למצרים. וכל פעם מחדש הרגשתי כאילו אני חוזרת למקום מוכר.
יש מקומות שלא מבקרים בהם. יש מקומות שנזכרים בהם.
לפעמים ההיזכרות מחכה קרוב.
בשמורת גדור. מול הים. בטבע. במקומות של שקט.
במקומות שבהם אפשר לראות אינסוף כוכבים. במקומות שבהם השמיים פתוחים לרווחה. במקומות שבהם אין רעש.
ואז קורה משהו יפה. הלבבות נפתחים. השיחות מעמיקות. הנשמה נושמת.
והביחד מזכיר לנו מי אנחנו.
חלק מהמסעות נולדים שנה מראש. וחלק נולדים מתוך רגע של היזכרות.
לפעמים סוף שבוע. לפעמים יום אחד. לפעמים ערב. לפעמים קבוצה קטנה.
אני לא יודעת תמיד לאן נצא. אבל למדתי להקשיב.
וכשהשער נפתח, אני פשוט אומרת: "בואו, יוצאים."
יש אנשים שנוסעים כדי לראות עולם.
ויש אנשים שנוסעים כדי להיזכר מי הם.